קונטרפונקט — שני קולות שמצלצלים יחד ונשארים ניתנים לשירה בנפרד
חמישה זוגות להאזנה. משמאל הכתיבה שאין כותבים כך, מימין הנכונה — ועוד יצירה שלמה על פני אחד עשר תיבות.
קונטרפונקט פירושו: שני קולות מתקדמים בבת אחת, וכל אחד מהם הוא מנגינה בפני עצמה. זה יותר מלצלצל יפה יחד — ליווי ההולך בצייתנות בשלישיות הוא ללא דופי ובכל זאת אינו קול שני. האמנות היא להחזיק בשניהם בעת ובעונה אחת: צליל משותף שנושא, ושני קווים שאפשר לשיר כל אחד לחוד.
התורה מסודרת לפי סוגים; כאן עומד הראשון, תו מול תו. לשני הקולות אותם ערכי זמן, ולכן כל מפגש הוא הכרעה בפני עצמה. זה מה שהופך את הסוג הראשון לאבן בוחן: אין תווי מעבר שמאחוריהם יוכל צליל גרוע להסתתר.
כאן עומדים חמישה זוגות זה לצד זה. משמאל הכתיבה שבה מדובר, מימין אותה פתיחה כתובה כהלכה. אפשר להאזין לשתי הגרסאות, וההבדל כמעט תמיד נמצא מיד: בתנועות המקבילות הקולות נמסים לאחד, ובסיומת הסוף נשאר פתוח.
חמישיות מקבילות
שלוש חמישיות ברצף, שני הקולות עולים: זו השגיאה המפורסמת ביותר בכתיבה לשני קולות. החמישית היא מרווח עיצורי מושלם, ושתיים זו לצד זו ממיסות את הקולות לאחד — נשמעת מנגינה אחת עם גוון, לא שני קווים. מימין הקול התחתון הוא אותו קול, העליון הולך נגדו, ומיד יש שוב שני קולות.
אוקטבות מקבילות
אותו דבר עם אוקטבות, רק ברור עוד יותר: הקול העליון מכפיל את התחתון וחדל להיות קול משלו. מי שמאזין מבחין שהרושם כמעט אינו נבדל ממנגינה יחידה. מימין הקול העליון עובר מהאוקטבה דרך השישית אל השלישית, וההכפלה הופכת לקול נגדי.
צרימה על הפעמה
בסוג הראשון עומד על כל פעמה מרווח עיצורי. משמאל יש רביעית ושתי שביעיות — צלילים שבכתיבה לשני קולות היה צריך להכין ולפתור, וכאן הם פשוט עומדים. מימין באים שלישית, שלישית וחמישית. הרביעית היא המקרה השנוי ביותר במחלוקת: בין שני קולות עליונים היא משמשת, מעל הצליל הנמוך ביותר לא.
הסיומת בסוף
בסוף נושא הקול העליון את הצליל המוביל: המפגש שלפני האחרון הוא שישית גדולה המתרחבת אל האוקטבה. משמאל חסר הצליל המוביל והשישית נשארת קטנה — היצירה אמנם מסתיימת על האוקטבה, אך אינה מגיעה באמת. שניהם מותרים ושניהם נשמעים אחרת; התורה הישנה מבקשת לסוף את השישית הגדולה.
שרשרת השלישיות
השרשרת הזאת מותרת במפורש, ודווקא משום כך היא עומדת כאן: לא כל תנועה מקבילה אסורה. שלישיות ושישיות יכולות לבוא זו אחר זו כרצונך. אלא שהקולות נשארים קשורים זה לזה — הם עושים את אותה תנועה, והאוזן שומעת מנגינה אחת עם ליווי. מימין די בתנועה נגדית אחת, והליווי הופך לקול.
יצירה שלמה על פני אחד עשר תיבות
למטה מונח cantus firmus, המנגינה הנתונה; מעליה עומד הקול הנגדי. כל מפגש הוא מרווח עיצורי, שום מרווח מושלם אינו חוזר במקביל, והסוף עובר דרך השישית הגדולה אל האוקטבה. תנועה נגדית ותנועה מקבילה מתחלפות — הקול הנגדי אינו הולך אחרי הקול התחתון בשום מקום יותר משני צעדים.
ארבעת הכללים של הסוג הראשון
יחד מצלצלים רק מרווחים עיצוריים: פריים, שלישית, חמישית, שישית, אוקטבה והרחבותיהם לאוקטבה שמעל. הרביעית אינה נמנית עמהם בכתיבה לשני קולות — מעל הצליל הנמוך ביותר היא נחשבת צורמת. אין זו שאלה של טעם אלא ההכרעה שעליה עומדת כל התורה.
שני מרווחים עיצוריים מושלמים מאותו סוג בזה אחר זה אסורים כששני הקולות הולכים לאותו כיוון: חמישיות מקבילות ואוקטבות מקבילות. הטעם נשמע ואינו רק הוראה — הקולות נמסים יחד, ומשניים נשאר אחד. בשלישיות ובשישיות מותר ללכת במקביל, אלא שהקולות נשארים אז קשורים זה לזה.
הסוף עובר דרך הסיומת: המפגש שלפני האחרון הוא שישית גדולה, האחרון אוקטבה, והקול העליון עולה אליה דרך הצליל המוביל. הכללים בצורה זו כתובים אצל יוהאן יוזף פוקס, Gradus ad Parnassum, שנת 1725 — מאז הם חומר לימוד, ובדף הזה אין טוענים אותם אלא מחשבים אותם מחדש מתוך הצליל.
מה עומד לצד זה
איך נקראים המרחקים בין שני צלילים: מרווחים. איך יצירה נחתמת: קדנצות. באיזה מודוס עומדת מנגינה כזאת: מודוסים.
סימנים מוזיקליים · מילון מוזיקלי
אנוטונה עושה את זה בשבילך
צלמו את התווים או נגנו את המנגינה — אנוטונה מזהה את הסולם, כותבת את התווים ומעבירה אותם לכל סולם אחר. בחינם.
הצצה באנוטונהכל צליל בדף הזה מחושב, לא מועתק.